על סוכה, חופש ושרית חדד

חג הסוכות עמוס במשמעויות ועשיר בסמלים שתפקידם להזכיר וללמד אותנו ערכים חשובים לחיים, הן כפרטים והן כחברה. החל מהישיבה בסוכה, דרך ארבעת המינים, והאושפיזין, ועד לחגיגות האסיף.

שפע מרתק של רעיונות, אבל בחרתי באחד – הסוכה

הרעיון המרכזי של הישיבה בסוכה בא להזכיר לנו את יציאת מצרים ואת התלאות שעברנו עד שהגענו לבתי הקבע המסודרים שלנו.

אך ישנו טעם נוסף, היציאה מהבית המרווח, החם והמפנק אל הסוכה, שבה הגג והסדינים נעים לקול שירת הרוח, באה להזכיר לנו כי הכול בחיים ארעי וחולף, בדיוק כמו החיים עצמם.

רעיון הארעיות מעודד תחושה של חופש, הוא מזמין אותנו להיות שמחים בחלקנו, ומזכיר שאין לנו שליטה על ארועי החיים – היום אתה למעלה אולי מחר תהיה למטה, היום אתה בריא אולי חלילה מחר תחלה, היום אתה צעיר מחר אתה זקן, היום אתה מאושר אולי מחר תרגיש עצוב או מדוכדך ומחרתיים שוב שמח.

הכל בא והולך, מופיע וחולף.

זה טבע המציאות, דרכו של עולם, חוקיות היקום.

בפילוסופיה הבודהיסטית מציגים עקרון דומה, הנטייה שיש לנו להיאחז בדברים. היאחזות מתוארת כאחד משלושת הגורמים לסבל האנושי.

במה אנחנו נאחזים? במה לא?! בהנאות החושים - הרצון המתמיד שיש לנו לסיפוק, להנאה, והשאיפה שיהיה לי נעים ונוח כל הזמן. בכללים ובנדרים, בציוויים ובתרגולים, בתפילות ואמונות תפלות – הם נותנים לנו סדר, כיוון ותחושת מוגנות. בדעות ואמונות – אנו תופסים דברים כטובים או רעים; בעלי ערך או חסרי ערך. אנו מארגנים את העולם לחברים ולאויבים, מי שבעדנו ומי שנגדנו בהתאם למה שאנו נאחזים בו. אבל גרוע מכך אנו נאחזים במערכת של אמונות ודעות לגבי העצמי: “כזה אני”, “את זה אני צריך”, “מזה עליי להפטר”, וכן הלאה.

כשאנו נאחזים בהשקפות, בתיאוריות, בדעות, באמונות – הן הופכות להיות חלק מעצמנו. אנחנו בטוחים שאנחנו מבינים ויודעים הכל, וככל שיש לנו יותר דעות ואמונות מוצקות כך אנו הופכים לאנשים יותר ויותר מקובעים.

קשה לנו להכיר בכך שרעיון זה של ה"עצמי" תלוי בכל כך הרבה גורמים אחרים שאינם תמיד בשליטתנו. קשה לנו בגלל שרעיון חוסר השליטה מאיים עלינו ומוציא אותנו מאיזון, ולכן אנחנו שואפים כל הזמן לנסות ולייצר בתוכנו עצמי קבוע, כדי לחוש תחושת בטחון ויציבות.

אבל מה קורה כשאני משתנה? כשהאמונות שלי משתנות? כשמה שהיה נכון לי פעם כבר לא רלוונטי? כשהעצמי משתנה, מתפתח, רוצה ושואף לדברים אחרים?

כמה אני נאחזת בקרקע היציבה והמוכרת וכמה אני מרשה לעצמי מידה של חופש ואפשרות לשינוי?

שרית חדד הוציאה שיר לפני כמה שנים שנקרא "חופשיה"

"רוצה להיות חופשייה לא תלויה באהבה או בכסף או במקום מילים שאמרתי קטנות ממני היום"

הזמרת האהובה נאחזה במשך שנים בהגדרה המוכרת והתכחשה לעצמי האמיתי שבתוכה, היא נאחזה בדמות שיצרה לעצמה על פי תכתיבי החברה. הפחד השתלט וכיסה על האמת, גם כשכבר היה בלתי אפשרי להסתיר אותה.

אבל השיר הזה, כך אפשר להבין במבט לאחור, היה כמו מגדלור, משאלת לב, שנשלחה אל היקום עד שהבשילה, ועד שהגיע הרגע שהרצון להיות מי שהיא באמת גבר על כל הפחדים והיא הוציאה את עצמה לחופשי.

ואנחנו זכינו, כי כל אדם ציבורי שבוחר לחיות בגאווה את האני האותנטי שלו, שמתגבר על הפחד, שלא מהסס להציג עצמי שונה ועדכני, הוא מודל לכולנו. הוא מעודד את כולנו לצאת מהארון, לא רק של נטייה מינית כמובן, אלא כל ארון שסגרנו את עצמנו בתוכו, מפחד ומבושה. הוא נותן גם לנו כוח לשחרר את ההיאחזות בהגדרות עצמיות שזמנן עבר.

כשאנו יושבים בסוכה, אנחנו משחררים את ההיאחזות בבית הנוח והמוכר, ולכמה ימים יכולים לתרגל חופש מכל הגדרה.

בסוכה אנחנו חוזרים להיות פשוטים וקצת יותר קרובים לעצמנו, בלי כל העטיפות של רכוש, כסף, מעמד.

חופשיים בדיוק כמו בשיר של שרית החופשיה.

חג שמח!